eli-guy-editing-and-translation-blog

דרגות בעריכה לשונית

Sat, 24 Apr 2010 11:55:20 +0100

אטימולוגיה של מונחים
לדרגות אפשריות בעריכה לשוניתJ

http://www.etymonline.com/index.php

עורך

Editor

1640s, "publisher," from L. editus, from edere (see edition). By 1712 in sense of "person who prepares written matter for publication;" specific sense in newspapers is from 1803.

שיפור

Improvement

mid-15c., enprowment “management of something for profit,” from Anglo-Fr. emprowement, from emprouwer “turn to profit” (see improve). Meaning “betterment; amelioration” is from 1640s. Related: Improvements.

שינוי

Change (v). early 13c., from O.Fr. changier "to change, alter," from L.L. cambiare "to barter, exchange," from L. cambire "to exchange, barter," of Celtic origin, from PIE base *kamb- "to bend, crook" (with a sense evolution perhaps from "to turn" to "to change," to "to barter"). Related: Changed; changing. The noun is attested from c.1200, from O.Fr. change. The financial sense of "balance returned when something is paid for" is first recorded 1620s. Phrase change of heart is from 1828.

מטמורפוזה

Metamorphosis

1530s, "change of form or shape, especially by witchcraft," from L. metamorphosis, from Gk. metamorphosis "a transforming," from metamorphoun "to transform," from meta- "change" (see meta-) + morphe "form" (see Morpheus.)

אלכימיה

Alchemy

mid-14c., from O.Fr. alkemie, from M.L. alkimia, from Arabic al-kimiya, from Gk. khemeioa (found c.300 C.E. in a decree of Diocletian against "the old writings of the Egyptians"), all meaning "alchemy." Perhaps from an old name for Egypt (Khemia, lit. "land of black earth," found in Plutarch), or from Gk. khymatos "that which is poured out," from khein "to pour," related to khymos "juice, sap." The word seems to have elements of both origins.

מה זה סטיגמה?

Sat, 24 Apr 2010 11:55:56 +0100

מויקיפדיה:

מקור המילה "סטיגמה" הוא יווני, ומשמעותה סימני היכר גופניים, שנועדו להבליט משהו שלילי ויוצא דופן המעיד על מעמדו הנחות של הפרט. היוונים נהגו לצרוב את גופם של אנשים מסוימים: עבדים, פושעים, בוגדים וכו', כדי שהציבור ידע ויזהה את אנשים אלו, ויתרחק מהם. צורות ענישה מתייגות, כגון הטבעת אות קין, נועדו לא רק להכאיב לעבריין ולייסרו, אלא גם להשפילו בפומבי ולהרתיע עבריינים בכוח. הסטיגמה - הזיהוי הפומבי כעבריין או פושע מהווה גורם הרתעה יעיל הרבה יותר מעונשים רבים.

בתקופת הנצרות נוספו עוד שתי משמעויות למושג סטיגמה. האחת הורתה על סימני היכר גופניים של חסד אלוהי בצורה של תפרחות הפורצות על העור (מוכר גם כמושג "סטיגמטה"), והשנייה היוותה רמז רפואי לרמז הדתי והורתה על סימני היכר גופניים לליקוי גופני.

בימינו משתמשים במונח במידה רבה בדומה למשמעות המילולית המקורית של המילה, אבל בייחוס לחרפה עצמה, יותר מאשר לעדות הגופנית שלה. בנוסף חלו שינויים בסוגי החרפה הנכללים תחת ההגדרה של סטיגמה. החברות השונות בעולם יצרו אמצעים שונים כדי לסווג את האנשים בכל חברה וחברה, ואת האפיונים הנתפסים כרגילים וטבעיים לעומת אלו הנתפסים כסטיגמה באותה חברה. כאשר נכנסים למערכת חברתית מסוימת ניתן להבחין כבר ממבט ראשון באפיונים האישיים ולזהות את "זהותו החברתית" של כל אדם. אדם בעל סטיגמה הוא אדם שיש לו אפיון מסוים העושה אותו שונה מאחרים, לשלילה. לדוגמה: האדם בעל הסטיגמה נתפס כאדם רע, חלש, נכשל, מוגבל, בעל-מום או חולה, ולכן הוא הופך בעיני החברה מאדם שלם ורגיל לאדם פחות-ערך ונחות.

האם יש הבדל או הפרש בין הבדל להפרש

Wed, 31 Mar 2010 16:59:14 +0100

מי שמבקש לדעת "איך נכון להגיד", יכול להיעזר בכמה טקטיקות.

אפשר לפתוח מילון. מן הסתם המילון אינו טועה. אבל מה עושים אם המילונים אינם מסכימים (ביניהם)?

אפשר לפנות לאקדמיה ללשון העברית. גם האקדמיה ללשון העברית בוודאי אינה טועה. אבל מה עושים אם האקדמיה סגרה את שירות התשובות לציבור עד 24 בינואר 2010, מחמת עומס?*

אפשר לפנות לפורומים. המומחים בפורום השפה העברית בוודאי אינם טועים. אבל מה לעשות אם מומחי הפורום מתחילים להתווכח (ביניהם) ונאחזים בעקשנות בדעות נוגדות?

ואפשר לבדוק בגוגל.

מצד אחד, בתוצאות גוגל בוודאי יש טעויות רבות, כי מי יערוב לכך שאם כתבתי מילה שגויה היא לא תעלה בגוגל? מצד אחר, אם היחס בין שני שימושים קיצוני מאוד-מאוד לטובת שימוש כלשהו, צריך להכיר לפחות בזאת: שזהו השימוש הרווח כיום בציבור.

קביעה זו פותחת תיבת פנדורה, והיא מחזירה אותנו לנושא שנדוש ונדון הרבה: במקרה שרוב הדוברים, בייחוד במשלב גבוה, משתמשים בביטוי מסוים, האם ראוי להגיד שהוא "אינו נכון" אם במסורת או במילונים או בהוראות האקדמיה משתמשים בביטוי אחר או ממליצים עליו?

ואני מדגיש: "בייחוד במשלב גבוה". הדיון הנוכחי אינו נוגע לשימושים שאינם מיועדים לעמוד במבחן העברית היפה והטובה (הרבה מהדיבור היום-יומי, כתיבה חופשית בפורומים, בדוא"לים, בטוקבקים וכיוצא באלה). הוא נוגע לדוברים (וכותבים) הכותבים היטב ומבקשים להפיק טקסט רהוט וראוי.

על זה כבר הבעתי את דעתי פעמים אחדות: אין חיתוך שחור ולבן, כל מקרה לפי ההקשר, לפי הקריטריונים שאתה מחיל, לפי מה שאתה חושב שיהיה נוח לקורא המשוער שלך, וכן הלאה.

היום אביא דוגמה יפה לוויכוח כזה: האם יש הבדל או הפרש משמעות בין "הבדל" ובין "הפרש"?

בפורום השפה העברית של תפוז הובעו שתי דעות: היה מי שכתב: 'הבדל והפרש הם מילים נרדפות'. היה מי שכתב: 'כשלעצמי, אעדיף את הבידול בין הפרש להבדל, כך שהפרש יתייחס לפער כמותי-מספרי בין שניים, בעוד שהבדל יציין בעיקר שוני שאינו מדיד מספרית'.

יצאתי לבדוק את הסוגיה במילונים ובגוגל. מצאתי ששלושת המילונים, "רב-מילים המקוון" "מילון ההווה", ו"אבן שושן", חלוקים בדעותיהם.

מילון ההווה:

הפרש: שוני הבדל; תוצאה של חיסור בין שני סכומים.

הבדל: שוני, פרט הקובע במה דברים שונים זה מזה.

במילון זה בהגדרת *הפרש* הוא נחשב אפוא לנרדפת ל*הבדל*. לעומת זאת בהגדרת *הבדל* לא נעשה שימוש ב*הפרש*. יש אפוא אי-סימטרייה קלה בין המושגים, אך היא רק משתמעת מנוסחי ההגדרות.

מילון רב-מילים המקוון

הפרש
1. מתמטיקה התוצאה של פעולת החיסור; הסכום שבו שני מספרים נבדלים זה מזה. "ההפרש בין 10 ל-8 הוא 2". "ניצחנו אותם בהפרש של עשר נקודות". "יש הפרשים גדולים בין מחירי המוצר בחנויות השונות".
2. מיושן: הבדל, שוני. * הפרשים: קיצור מקובל של הֶפְרְשֵׁי שָׂכָר .

הבדל: שוני, פרט שבו דברים או אנשים שונים זה מזה, דבר המבדיל ביניהם. דוגמאות: "אין כמעט הבדל בין שתי השמלות - אחת מעט ארוכה יותר". "מצא את ההבדלים שבין שתי התמונות". "תושבי המדינה נהנים מזכויות שוות ללא הבדל של גזע, מין או דת".

לפי רב-מילים משמעות *הפרש* מוגבלת אפוא ליחס בין מספרים, ויש גם שימוש "מיושן" במשמעות נרדפת ל*הבדל*. בהגדרת *הבדל* לא נעשה כלל שימוש ב*הפרש*, ומכאן ניתן להסיק בדומה לנאמר לעיל, דהיינו שהפרש אינו מילה נרדפת להבדל. הנה ההגדרות

אבן שושן

הפרש
1. הבדל, חילוק: "מה הפרש בין רבי מאיר לחכמים?" (תוספתא כלאים ה ז). "ומה הפרש בין זה לזה?" (שבת קנה). "והתבונן ההפרש שיש בין שני העניינים" (חובת הלבבות, חשבון הנפש ג). הפרשים במשכורות.
2. [בחשבון] תוצאה של פעולת חיסור. 3 הוא ההפרש שבחיסור 7 מן 10.

הבדל
1. הפרש, שינוי וחילוק בין דברים: "העניין אשר בו יוכר וייבדל המין מזולתו נקרא הבדל" (רמב"ם, מילות היגיון י). "המוסד נועד לכל האזרחים ללא הבדל גזע ודת". הבדלי מעמדות, הבדלי השקפות.
2. הפרש: מחוּסָר, מחֵסר והבדל. ההבדל בין 9 ל-6 הוא 3.

כפי שרואים, לפי אבן שושן המילים נרדפות. הוא מגדיר *הפרש* באמצעות *הבדל* ו*הבדל* באמצעות *הפרש*. הוא מציין בנפרד משמעות נוספת של *הפרש* במינוח של מקצוע החשבון. הוא מתחיל בדוגמאות מלשון חכמים המדגימות ש*הפרש* ו*הבדל* הן מילים נרדפות, וממשיך במשמעויות האחרות. הוא עצמו אינו מסיק מזה (כמו רב מילים) שהשימוש בהפרש במשמעות הבדל הוא "מיושן", אך אולי אפשר להגיד שהדברים מדברים בעד עצמם.

המשכתי במבחן גוגל כמה ביטויים שמכילים את "הפרש" ואת "הבדל". התוצאות מעידות שהדעה השנייה שהובעה בפורום מקובלת על רובו הגדול של הציבור. הרוב הגדול מעדיפים "את הבידול בין הפרש להבדל, כך שהפרש יתייחס לפער כמותי-מספרי בין שניים, בעוד שהבדל יציין בעיקר שוני שאינו מדיד מספרית". הנה התוצאות:

(ההפרש)
בין הגישות 0; בין גישות 0; בין העמדות 0; בין עמדות 0; במשמעות 5; סה"כ 5.

(ההבדל)
בין הגישות 8,290; בין גישות 4,600; בין העמדות 7,820; בין עמדות 13,800; במשמעות 1,670; סה"כ 33,180.

(ההפרש)
בין הסכומים 52,100; בין הסכום 69,400; סה"כ 121,500.

(ההבדל)
בין הסכומים 9,020; בין הסכום 9; סה"כ 9,020.

הוויכוח בפורום נמשך. שני המחנות ממשיכים להתעקש על דעותיהם. ואני הערתי:

גבולות השדה הסמנטי של מילה נקבעים לא רק בהגדרה המילונית אלא גם בהעדפת הדוברים. המשמעות של המילים לא ניתנה במעמד הר סיני. היא מתפתחת בתהליך אורגני מתוך השימוש. יש "מעתקים סמנטיים": כלומר חילופים הדרגתיים במשמעות. בימי המקרא אמרו "גמר", בימי התלמוד אמרו "סיים" באותו משמעות, אחר כך חזרו ל"גמר" והיום, עם הטמעת הקונוטציה המינית ל"גמר", מעדיפים להימנע ממנה במשמעות סיום, וחזרה ועלתה קרנו של ה"סיום". המילון אמור לייצג בדיעבד את התהליך הזה.

מממצאי גוגל שהבאתי משתקף שרוב גדול מאוד של הדוברים משתמשים ב'הפרש' לענייני יחסי מספרים ו'בהבדל' להבדלים אחרים.

מהדיון בפורום ברור גם שבהקשרים מסוימים אין המשמעות חופפת, ואפשר להביא נימוק טכני-מילוני לטובת הטענה שהביטויים נרדפים. עם זאת, לי לא נראה שהתיקוף המילוני הזה מונע להסיק מסקנות מהממצאים החלקיים מאוד אך המובהקים מאוד שעלו מהבדיקה בגוגל. כשרואים שהיום מקובל לבדל משמעויות, מה הטעם להגיד שהמילים נרדפות?
_________
* תשובת האקדמיה הגיעה באיחור מה, ולשונה:

האקדמיה ללשון אינה עוסקת בתחימת משמען של מילים עבריות קיימות, אלא אם כן מדובר בהקשר של מינוח.

עם זאת כל דובר עברית ילידי חש שיש בעברית שלנו חלוקת תפקידים ברורה למדיי בין הבדל להפרש בעברית בת ימינו: הפרש משמשת כיום בהקשר של מספרים ודברים נמדדים, ואילו הבדל מציינת שוני ופער שלא ניתן לכמתם.

ההבחנה הזאת באה לידי ביטוי גם במילונים (למשל מילון רב-מילים). כמובן אין איסור ולא יכול להיות איסור על שימוש במילה 'הפרש' במשמעות הבדל כפי שיש במקורות.

עורכי לשון מכובדים וסלנג

Wed, 06 Jan 2010 17:09:51 +0100

נשאלתי בדוא"ל "אם נכון לו לעורך לשוני מכובד לכתוב בבלוגו 'אין מצב' " (כתבתי ברשימה קודמת: "אין מצב למשל להגיד 'בתי הירושלים'").
הדברים שלהלן הם ברוח מה שכתבתי ברשימה קודמת אחרת על שאלת ה"נכון—לא נכון": לתפיסתי, הקביעה אם משהו נכון או לא נכון אינה גורפת. אני מנצל את ההזדמנות להחיל את זה על שאלת ה"ראוי", ולהעלות כמה הרהורים על הנושא, ומודיע מראש שגם בסוף הרשימה לא תמצאו פסיקה חותכת "כן/לא נכון לו לעורך".
ספציפית לסוגיית השימוש בביטוי "יש/אין מצב" מדובר בשלושה פרמטרים עיקריים: הכרה בזכות קיומו של הביטוי; המשלב המתאים לו; והטעם האישי. (כמה מילים על משמעות הביטוי ראו בהערת שוליים לרשימה זו.)

מבחן התפוצה ככלי להכרה במילים ובביטויים

ביוני 2009 דווח ב-CNN על כלי מחקר בלשני המתעד התווספות של מילים לשפה האנגלית. הכותרת הייתה: המילה המיליון נוספה השבוע לשפה האנגלית (English gets millionth word on Wednesday, site says), ובכתבה מצוין בין היתר שבכל שנה נוספות לאנגלית כ-5,000 מילים. באותו הקשר דווח גם שהבלשנים חלוקים בדעותיהם על ערכו המדעי של הכלי הזה. בתגובתו לטענות, המדען המפעיל את הכלי, פול ג' ג' פאייאק (Payack), מסביר את שיקוליו.
אחרי שציינתי את ההסתייגות הזאת אני מרגיש חופשי להמשיך להביא את אחד הקריטריונים המשמשים לו להכרה במילה כמילה חדשה: אם היא מופיעה יותר מ-25,000 פעם בגוגל. לשון אחר, כשהתפוצה עוברת רף מוגדר, יש מקום להכיר במילה/בביטוי כחלק מהשפה.
בהתאמה ליחסי המספרים של מספר דוברי העברית והאנגלית מן הסתם "מספר הרף" הזה בעברית קטן הרבה יותר. אבל הביטוי "יש/אין מצב" עובר בקלות אפילו את הרף שהוגדר לאנגלית:: שכיחות צמד הביטויים "יש/אין מצב" היא יותר מ-800,000. מכאן שלשיטתו של פאייאק, אין למחוק אותו מהלקסיקון השלם של השפה העברית. אם מקבלים את הטיעון הזה, אפשר לעבור משאלת ה"נכון" או "לא נכון" לשאלת המשלב הראוי. האם ראוי לעורך מכובד להשתמש בו בבלוג שלו?

המשלב

יש משלבים שבהם הביטוי הזה אינו ראוי. אם ניחנת בחוש ובכושר ההבחנה הנדרשים, תדע בעצמך מתי לא מתאים להשתמש בו. למשל איני מצפה לקרוא אותו בטקסט משפטי או אקדמי או במשלבים גבוהים למדיי או מאוד, וגם לא בתחומים מסוימים של כתיבה עיתונאית.
לעומת זאת, יש תחומים שבהם הוא ראוי, ולמשל בכתיבה ספרותית המייצגת סגנון דיבור מהשטח, או תחומים אחדים של כתיבה עיתונאית, ולמשל במדורי רכילות, שבהם אמנותו של הכותב היא לכתוב בשפה "סחבקית", בלשון ה"חבר'ה".
שאלת ה"ראוי" בבלוג של עורך קשורה לכך שמקורו של הביטוי "יש/אין מצב" הוא בסלנג. לטעמי אין מניעה שהעורך המכובד (אני) ישתמש בסלנג בבלוגו האישי. במקרים רבים הסלנג מעביר משמעות בחסכונות וביעילות גבוהים יותר מביטויים תקניים המשמשים במשלבים גבוהים יותר. הוא גם משמש כתבלין להוסיף קמצוץ מטעמה החמוץ-מתוק-חריף-מריר של השיחה האישית, והרי הבלוג האישי שלי הוא מקום של שיחה אישית.
המאמרים שאני כותב כאן אינם מיועדים לפרסום בכתבי עת לבלשנות ולא למדור התרבות של "הארץ", או להרצאות ולכינוסים חגיגיים ליובלות הלשון העברית. מהשאלה משתמע שבעיני קוראים אחדים השימוש שלי בסלנג מפחית מכבודי (פדיחה, הלך על הכבוד שלי). כלומר, אני נוטל סיכון אישי, אבל אין ברירה. אני קיים משמע אני מסתכן, ולפעמים גם מפסיד. רק מי שלא מנסה לא טועה. לטעמי, המשלב וההקשר כאן מאפשרים שימוש בסלנג, פה ושם.
יתר על כן, בחיפושי בבלוגי המכובד שלי אחרי הביטוי הסורר מצאתיו ברשימה שציטטתי מהתכתבותי בדוא"ל עם חוקרת צעירה שהתלבטה בשאלת היידוע של גמלי-שלמה. זה מה שאני מכנה "עורך לשון בנעלי בית". אני מניח שאילו שאלני נשיא בית המשפט העליון אם באפשרותי לערוך מאמר שכתב, לא הייתי כותב לו "כבוד השופט, יש מצב שאערוך את מאמרך". הנה כי כן, אפילו בבלוג האישי שלי, ואפילו בתיבת הדוא"ל שלי יש הבדלי סגנון ומשלב.

הטעם האישי

ולבסוף נשארנו עם שאלת הטעם האישי. לדוברי השפה יש צרכים, הרגלים וטעמים אישיים רבגוניים. כל אחד לפי טעמו מגיב בדרכו למילים ולביטויים שאינם כמסורת אבותינו, וכל אדם תוחם לפי קריטריונים שלו את קווי המתווה בין הראוי והלא-ראוי. לדוגמה, דובר בגיל ההתבגרות, גם אם טעמו משובח ואוצר המילים שלו גדול ורבגוני, נזקק לכמות גדולה של סלנג כדי להשתלב בעולם התקשורתי של בני גילו. בלי "יש מצב, אין מצב, סבבה, אחלה, כאילו", הם אינם מדברים בלשון בני דורם.
אמנם שכיח שהבוגרים שחונכו על מיטב הלשון סולדים מביטוי זה או אחר, ואין עוררים על זכותם להימנע משימושים כאלה. עם זאת, ראוי להדגיש שזה טעמם האישי, המתאים לעולמם התרבותי האישי, והרי אנו יודעים מלכחילה שלא נוכל לספק את כל הטעמים.
מובן מאליו שייתכן ניגוד טעמים אישיים שאין אפשרות לגשר מעליו. הרי אין למנוע מאיש לבוא ולומר: "עורך המשתמש בביטויי עגה, לשון רחוב, אינו ראוי שאפנה אליו לעריכת הטקסט שלי", זה יהיה מצער, אבל הרי זה רק אחד מכמה מבחנים של התאמה בין עורך לכותב, וכידוע, לא כל העורכים מתאימים לכל הכותבים. לפעמים סגנון עבודתו של עורך מסוים אינו מתאים לכותב מסוים, ואז טוב יעשה הכותב אם יחפש לו עורך אחר, לרווחת שני הצדדים.

במקום סיכום

ועל זה כבר כתבתי במקום אחר ברגע של השראה פיוטית, שיש לבחון את תקינות השימוש בביטויים תמיד בהקשרם, ובין היתר:

הַהִיסְטוֹרִי, הַגְּלוֹבָּלִי, הַפּוֹלִיטִי וְהַפּוֹסְט-מוֹ-דֶרְ-נִי,
פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה, רַב-תַּרְבּוּת, הַ-מֶּחְ-קָר הָאֵיכוּתָנִי;
וְהַקוֹנְ-טֶקְסְט, וְהַסַּבְּ-טֶקְסְט, הַ-שִּׂיחַ, וְ-הַסּוּגָה,

_______________________________________
מה משמעות הביטוי "יש מצב"?
עינת קדם ניתחה אותו במאמרה: סלנג, יש מצב - אין מצב. שם היא מראה דקויות של משמעויות סמויות בו, בייחוד בשיח יחסים. אני משתמש בו קצת אחרת: במקום "הייתכן ש..." "לא מן הנמנעות היא" אין מניעה ש..." "יש אפשרות ל...", "אולי לא תמיד, אבל לפעמים". כשבדקתי אם השימוש שלי מתאים למקובל מצאתי שיש מצב להשתמש בו כפי שאני נוהג, ולדוגמה בגוגל: "יש מצב לתוסף שקורא נכון אתרים שנכתבו בטעות בעברית?" או: "יש מצב שלא נשתמש יותר בעיתונים מנייר?"

איך נכון להגיד

Sun, 03 Jan 2010 07:25:51 +0100

במחלוקות על נכון או לא נכון מה שאני רואה וגם חווה הוא שיש בפורום, וכנראה בכלל, שתי גישות:

1. האומרים: "נכון" או "לא נכון". בקבוצה זו יש:
1.א. מי שאינם מנמקים ואינם מסבירים, כך שמקור הסמכות הוא הם עצמם;
1.ב. מי שמנמקים (בניתוח תחביר, במובאות מהמקורות, בשטמפל של האקדמיה ללשון העברית וכו).

2. האומרים: "כך בהקשר זה וכך בהקשר אחר".

לכל גישה יתרונות וחסרונות. למשל תלמיד לשון לבגרות שרוצה לדעת מה התשובה התקנית ייעזר בתשובה פסקנית של יאקים (מורה ותיק ורב פעלים ללשון) יותר משהוא ייעזר בתשובה רבגונית של GnomeBubble (שהוא בלשן). לעומת זאת, מישהו שהתערב עם חבר על שאלה שהתשובה לה אינה חד-משמעית ייעזר יותר בתשובה שמראה את הפנים לכאן ולכאן.

קחו לדוגמה את שאלת המין הדקדוקי של "מתווה" בהקשר הממחיש זאת יפה. ביסודה זוהי מילה לדוגמה של הבדל בין הנהוג ל"נכון". הרוב חושבים שאומרים מתוֶה mitve והוא זכר, והקפדנים אומרים מתוָה mitva, והיא נקבה. זוהי אחת המילים השכיחות ברשימות המשעשעות: הידעתם? ובדרך כלל התשובה - מה מפתיע!

רב-מילים אומר מתוֶה זכר, אב"ש ומילון ההווה אומרים: מתוָה נקבה.

עכשיו נניח בא מישהו ואומר: שאלה קריטית, כי זה קשור בהתערבות. יבוא אחד החברים כאן ויאמר: ז' (כך מצא במילון רב-מילים). בלי להסביר, בלי לגלות את מקור הסמכות. שחור לבן, ככה זה. לכאורה פשוט מאוד. יבוא אחר ויאמר: נקבה! בלי לנמק (כך מצא במילוני ההווה ובאבן שושן). ושלישי יאמר: תיקו - הרוצה זכר יקבלנו ברב-מילים ובשימוש הרווח, הרוצה נקבה יקבלנה באב"ש ובמילון ההווה. ויוכל להוסיף שבעיון בגוגל הוא מצא כמאה תוצאות ל"מתווה בסיסי" + "מתווה פשוט" ולא מצא אף תוצאה אחת ל"מתווה בסיסית" ול"מתווה פשוטה".

הכול צודקים, אך בשביל רוב המטרות לדעתי המתודה השנייה מועילה יותר.

הנה מקרה אופייני לשגרת חייו של העורך. ערכתי דוקטורט מפואר על ארכיטקטורה. מבנים רבים הוקמו על מתווים/מתוות של מבנים עתיקים. הכותבת משתמשת בתוואי, אני מחליף למתווה. אמנם תוואי עובר בדוחק, אך הוא משמש יותר לנתיב ודרך. מתווה היא סקיצה. אני הולך עם ה"תקן", מתווה קודמת. כבר אז אני יודע שזה יעורר את תמיהת הכותבת. בכל זאת אני עושה את זה, בלב ולב. ואכן אחרי שהיא עוברת על העריכה היא מטלפנת ואומרת: אני רואה שכל המתווים שלך הם מתוות. זה חייב להיות כך?

הסברתי לה את המצב והצעתי לה להחליף את כולם לזכר. למה?
רוב הטקסטים אינם מיועדים לבוחני תקנים לשוניים אלא לקוראים בחוג שיח שיש להם משהו אחר לעשות חוץ מלרוץ למילון ולראות שהעורך צודק: הם שקועים בהעברת משמעות. אני לא יודע מי זקוק לשימוש התקני והנדיר "מתוָה", ומי מפיק ממנו תועלת. (אני גם לא יודע מי זקוק שאתחיל את המשפט הזה ב"איני יודע", אבל ברוב הטקסטים הכתובים אקפיד על "איני"). זהו גבול עדין בעבודתו של עורך, מחוז גוני האפור, לבחור בין "אני צודק" המשפטי-מקצועי ובין "כך זה מיטיב יותר לשרת את הקורא המשוער". ודא עקא (או עקה), העורך אינו יכול לכתוב הערת שוליים "בחרנו בצורת מתוֶה כי זה נוח יותר לרוב הקוראים". לכן הוא גם מקריב משהו מהאגו שלו כמומחה לתקנים למען התועלת של מומחיותו להעברת משמעויות.

שורה תחתונה היא שלדעתי, אם אין סיבה מיוחדת לעשות אחרת, מי שמציע פסיקה בעניין שאינו חד-משמעי יעשה עבודה שלמה יותר אם הוא מעגן אותה במקור סמכות ומציג את הסוגיה בהקשריה. לפעמים אין צורך ביותר ממילה אחת, בייחוד אם השאלה חד-משמעית, והשואל כבר סייג את ההקשר (שאלה: "במשפט 'הוא הלך בשדות', המילה 'הוא' היא נושא או אוגד?" תשובה: "נושא"). אבל מקרים רבים אינם כאלה.

בזמן האחרון חקרתי כאן (בפורום) את הגישה המתודית יותר משחקרתי את המילים שעליהם התפלמסנו. למשל בדיון על "הקריא" לא התעניינתי בתקינותו של "הקריא" אלא בהתנגשות המתודות, או בלשונך - האידאולוגיות. לכן משכתי את הדיון עד אבסורדום, כדי לראות כמה רחוק זה יכול ללכת. ראיתי שזה יכול ללכת רחוק מאוד, ולא כי יש מחלוקת על העובדות, אלא על המתודה של הצגת העובדות בהקשרן.

מסקנתי היא שעיקר הפולמוס הוא בין הכותבים: כך נכון, וזהו, ובין המוסיפים קצת נופך, ולדוגמה: "יש הנוהגים כך, רבים נוהגים אחרת... האקדמיה מציעה/קובעת... המילונים חלוקים... השימוש המקראי... שימוש לשון משנה ותלמוד... בלשון המודרנית... בהשפעת האנגלית... ממצאי גוגל... טעמי האישי... במשלב כזה... במשלב אחר..."

?האם נחמיה הקריא באוזני העם את ספר התורה

Sun, 03 Jan 2010 07:30:07 +0100

שאלו בפורום: "אנחנו מקריאים לבן שלנו ספר"... וכן הלאה. ענו בפורום: "איזה כיף לילד שהוריו קוראים (למה מקריאים?) לו ספרות יפה! " העונה נוזף בעדינות בשואל על השימוש בצורת "מקריאים", ולפני שהוא עונה על השאלה, הוא מלמד אותו שיעור בנוקדנות: השימוש ב"להקריא" אינו תקני, וצריך: "קראתי לילד ספר".

זה משהו שאני לא מבין: מה רע ב"להקריא"? על כך כתבתי בפורום: זה נוגע לשאלה: למה לנסות לעצור את התפתחות השפה העברית? הנימוק היחיד שאני יכול לדמיין לזה הוא שכך השתמשו לפני שנים אחדות, בזמן כתיבת המקרא, ודוגמאות:

שמות כד,ז: ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם... (כלומר: וקרא באוזני העם, לא הקריא); ירמיהו לו, ה: ויצוה ירמיהו את ברוך לאמר: אני עצור לא אוכל לבוא בית ה'. שם, לו, ו ובאת אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי את דברי ה' באזני העם ... (כלומר: וקרא במגילה, ולא הקרא); נחמיה ח, ח: ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא... (כלומר "וקראו" ולא "ויקריאו").

אבל הרי בניין קל לשורש קרא מאז המקרא ועד היום כבר משמש בכמה משמעויות, שהשכיחות בהן:

לתת למשהו שם: בראשית א,ה: ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה;
לקרוא למישהו במשמעות: ג,ט: ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו: "איכה?";
וגם: יונה ג,ב: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך;
וכמובן, לקרוא לעצמך טקסט, במשמעות: קראתי ספר יפה, קראתי את מכתבך, קראתי באיזשהו מקום -- השכיחים מאוד כיום, וכוונתם הבהירה היא לקריאה שקטה לעצמך.

בא הדובר בן זמננו והנהיג שימוש יפה וגם תקני מבחינת תצורת המילים הקלסית: "להקריא". בעיניי זו הצעה יפה והגיונית מכל היבט שתבחר להביט בה:

א.. היא משתמשת בתבנית תקנית לחלוטין של שורש קר"א בבניין הפעיל, שהוא פעיל יותר מבניין קל. כמו שיש קלט והקליט, כמו שיש לבש והלביש, יש קרא והקריא;
ב. היא יוצרת בידול משמעות, ומבחינה את פעולת הקריאה בקול לפני מישהו אחר מהקריאה השקטה, מקריאת השמות, ומקריאת הקריאות;
ג. היא נוחה לשימוש וברורה לכול;
ד. היא התקבלה גם במילון, ללא הסתייגות, ואבן שושן כותב: הקריא: "1. קרא בקול לפני מישהו כדי שיחזור זה ויקרא אחריו; 2. קרא באוזני אחרים; 3. גרם שיקרא ('הקדוש ברוך הוא מקריא בשחר את התרנגולים')".

כמובן, השאלה אינה דווקא על "הקריא". היא כללית הרבה יותר: למה ולפי אילו קריטריונים לנסות לעצור את התחדשות הלשון, ולמה להצליף במשתמשים תמימים הדוברים ככה סתם דיבור יפה וברור, רק כי...

רק כי מה?

גמלי שלמה

Wed, 23 Dec 2009 22:09:17 +0100

נשאלתי איך ליידע את גמל-שלמה ברבים: גמלי-השלמה או הגמלי-שלמה? עניתי:

לא פשוט לענות. בדרך כלל אומרים שהיידוע של הסמיכות צריך להיות על הסומך. בית הספר, ולא הבית ספר. כך גם ברבים: בתי הספר ולא הבתי ספר.

לכן אם מחשיבים את השם "גמל שלמה" לסמיכות, שזה מה שהוא באמת (הגמל של שלמה) אז היה צריך ליידע גמלי השלמה.

אבל זה לא פשוט כל כך, כי הרי לא מיידעים שמות פרטיים, ושלמה הוא שם פרטי.

אין מצב למשל להגיד בתי הירושלים. אם זו נקודת המוצא שלנו, אפשר להגיד שגמל-שלמה מיודע אוטומטית כי שלמה מיודע מעצמו - כל השמות מיודעים.

לא כך למשל עם סוסוני הים, שאין שום בעיה ליידע אותם כדרך היידוע הרגילה בעולם.

אבל עדיין זה לא פשוט כל כך כי אפשר לראות במילה גמל שלמה מילה ברובד חדש, שאינו מיודע, וכמו שיש עכבר והעכבר אז מן הסתם יש גמל-שלמה והגמל-שלמה.

לכן, ומכיוון שלא בחרת לך עבודה על עכברים אלא על גמלים, הייתי מציע, בלי להתחייב בראשי על כך, לכתוב הגמלי-שלמה.

אם מישהו יבוא אלייך בטענה, תשלחי אותו אליי, אבל אני לא מתחייב שאצליח לשכנע אותו, תלוי באישיותו. יש לי איזה דימוי של אנשים שכותבים על סוסוני ים וגמלי שלמה, שהם לא יציקו לך בגין סיבה כזאת, כי הם עוסקים בדברים חשובים יותר. כך גם נסיכים קטנים ופו הדובים.

תודה על האתנחתא מדברים מייגעים יותר!

?האם אי ציות לחוק היא בעיה חמורה

Sat, 26 Dec 2009 09:15:13 +0100

מישהי העלתה שאלה קטנה שהיה עליה ויכוח, ולכן היא קיבלה משקל גדול: מה הצורה הנכונה:

רגשות אחרים המפעילים אותנו הן ההתרגשויות הכרוכות במגע חברתי.
או רגשות אחרים המפעילים אותנו הם ההתרגשויות הכרוכות במגע חברתי.

כאמור, זו שאלה קטנה ואפשר לענות עליה די בקלות, אף אם בתשובה שאינה חד-משמעית לחלוטין. אבל היא הפכה לשאלת מבחן קריטית, ולכן התייעצתי עם עמיתיי בפורום השפה העברית וקיבלתי שתי תשובות המייצגות גישות שונות לשימוש הנכון בלשוננו.

האחת של יאקים, מורה ותיק בתחום הלשון: [היות שמשפט כזה הוא "משפט זהות", בתבנית "אל"ף הוא בי"ת] "קובעים שרירותית שבמשפט "הדם הוא הנפש" הדם [שם העצם הראשון] הוא הנושא, והנפש [שם העצם השני] היא הנשוא. ... האוגד יתאים עצמו במין ובמספר לנושא שלו".

לפי שיטה זו, "הרגשות הם ההתרגשויות" (רגש – זכר).

לעומתו כותב gnome bubble הרצאה קולעת על מוגבלות שיטת האבחון הזאת של נושא-נשוא (הוא בלשן, ולכן מאבחן לפי קריטריונים מורכבים יותר), ולסיום הוא עונה על השאלה הספציפית: "לגבי התאמת האוגד, I couldn't care less. תתאים איך שהולך לך בעברית".

דיון צדדי התפתח עם רפרפול על עצם הגדרת ה"אוגד", ובין השאר הוא אמר: לטעמי "רגש היא האמת" נכון כמו לומר "הוא הלכה מחר"... הניסוח הנכון הוא "רגש הוא האמת" מפני ש"הוא" נתפס ככינוי רומז (אוגד- לדעתי פועל) על שנאמר ולא על שייאמר: דני הרביץ לדינה ולא דני הרביצה לדינה. אגב המשפט 'רגשות הם האמת שלנו' מאשש את טענתי רגשות (נושא) הן (נשוא) מפני התואם המושלם במין ובמספר. רפרפול אמנם אינו אוהב לקרוא ל"הוא, היא, הם, הן" אוגד, אך לשאלה הספציפית הוא מסכים עם יאקים.

אבל יש משפטים שבהם הבחירה אינה חד-משמעית כל כך. כך לדוגמה פורסם באתר האגודה לזכויות האזרח, מקום המכבד את עצמו (ובצדק), טקסט ערוך עריכה מקצועית, ובו המשפט: "אי-ציות לחוק והיעדר אכיפה הן הבעיות החמורות בשוק העבודה".

לפי הפסיקה הפשוטה שלעיל צריך להיות: "אי-ציות והיעדר אכיה הם הבעיות החמורות". אבל ספק רב אם ראוי לראות בהתאמה שבחרו בה שגיאה.

תבנית דומה מוכרת מההגדה של פסח, שבה לא רק שה"אוגד" (אלו, זה, זו) מותאם בד"כ לנשוא, אלא גם ההתאמה אינה עקבית: "וירא יי: את עמלנו - אלו הבנים [ההתאמה לבנים, ולא: זה הבנים] ...ביד חזקה - זו הדֶבר [הפעם ההתאמה היא ליד החזקה] ... ובאותות - זה המטה [ולא: אלו המטה] ... ובמופתים - זה הדם [ולא: אלו הדם]". אמנם אלו אינם "משפטי זהות" פשוטים (אלף הוא בית), אבל התבנית הלשונית דומה מאוד.

זהו אפוא נושא די מורכב. כיוון שמטבעי אין בי מאופיו של שוטר מקוף, הייתי מעדיף לראות במה שקורה בפועל עדות לצורך של ממש ולא טעות חסרת שחר או רישול. מה קורה בפועל?

בחיפוש גוגל יש דוגמאות כגון: "העם חושב שמה שהוא קורא ושומע בתקשורת הן העובדות הטהורות" (צ"ל הוא העובדות); וכן: "מה שציטטתי הן המחשבות של מוחמד" (וצ"ל מה שציטטתי הוא המחשבות); ועוד: "הגורם המשתנה הן המחשבות שנכנסות ויוצאות מהשטח השקט הזה" (וצ"ל הוא [הגורם המשתנה] המחשבות). וגם: "כל מה שכתבתי הם הדברים שהיו בתגובת עורכי האתר. " ואחרון להיום: "מה שכתבתי הם התפקידים העיקריים".

באוזני רוב הדוברים אלו אינן שגיאות צורמות כל כך, ולדעתי, יש מאחורי הדברים משהו פנימי יותר, ואם הבנתי נכון את גנום בבל, זה מה שהוא התכוון, ואני מסכים גם אתו.

קבלת החלטות והחלטות סתם

Fri, 11 Dec 2009 11:09:11 +0100

על הסמנטיקה של המושג "לקבל החלטה"

במקור המילה "החלטה" מתארת את הרגע שבו מפסיקים להתלבט ובוחרים בפעולה או בדרך. חל"ט מבטא דברים גמורים ו"מוחלטים", דברים ברורים "לחלוטין". שורשי הביטוי מגיעים לדיני טומאה ולדיני הקצאה חוקית של קרקעות. לכן אם נדייק במשמעותה של "החלטה", נשמור אותה לציין את קו הגמר של תהליך שיקול הדעת שקדם לה.
אבל אם מדברים על החלטה, בדרך כלל משתמע שקדם לה שיקול דעת. ואכן המושג "קבלת החלטות" מקביל לביטוי באנגלית "decision making", ועניינו הוא במה שקודם להחלטת ההחלטה, לדרך שמוליכה להחלטה, למה שכרוך בבחירה הסופית. בוויקיפדיה מוסבר כך: "קבלת החלטות הוא תחום מחקר בפסיכולוגיה קוגניטיבית, מדע המדינה, תורת המשחקים, מנהל עסקים, ועוד, העוסק באופן שבו אנשים שוקלים את החלופות ומקבלים את החלטותיהם".
דומה שבבחירת הביטוי לא הושקעה מחשבה רבה. כשממציאים ביטוי חדש העוסק בדברים שהיו מאז ומעולם, יפה יותר לעצב אותו על בסיס שכבר טעונות במשמעות שרוצים להטעין בביטוי. ולהמחשה: "תסכול" היא מילה מושקעת. סיכלו את כוונותיי, ואני מתעצבן, כלומר אני מתוסכל. בדומה היה אפשר במקום "קבלת החלטות" להמציא למשל את: הדגרת/דיגור, לביטת/ליבוט (מלשון התלבטות) או שקילת/שיקול, הבשלת/בישול החלטה וכדומה.

כאש בשדה קוצים

נראה שבתחומים המקצועיים ובשיח הסובב אותם אין ספק באשר למשמעותה של קבלת החלטות, בייחוד, כאמור, בתחומים כגון "פסיכולוגיה, מדע המדינה, תורת המשחקים, מנהל עסקים, ועוד", כלשון הוויקיפדיה. דא עקא שהוא תפס יפה עד כדי כך ש"קבלת ההחלטה" השתלטה על ה"החלטה" בפי רבים הרוצים לנפח את ההתבטאות, וזאת בדומה לביטויים רבים אחרים שכל ייעודם הוא להוסיף קצת קמח סביב הצימוק כדי למלא את הצלחת. כך לדוגמה אנו נתקלים בכותרת הבאה ב"אתר משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה של מדינת ישראל", שצריכה להישמע כלשון שרד רשמית וחשובה: "בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב קיבל החלטה בנוגע לאפליה ברכבת ישראל (9.9.09)". זהו כמובן ניפוח מלאכותי, שהרי הידיעה אינה מדווחת על שלב שיקול הדעת של בית הדין, אלא על שלב החילוט, ולכן לא ייגרע מהמשמעות כהוא זה אם ייכתב: "בית הדין החליט בנוגע לאפליה".
מה שנצפה בשטח הוא אפוא ש"קבלת ההחלטה" איבדה את ייחוד משמעותה לעומת ל"החלטה", ועכשיו יכול כל "הוחלט" להפוך ל"התקבלה החלטה", והדבר אכן נפוץ בלשון שרד ובלשון עיתונות.

עוד שתי דוגמאות להסגות גבול של ביטויים

דוגמה משעשעת למאבק על שדה המשמעות בין מילים חדשות ובין מילים ותיקות הייתה אתמול והיום באינטרנט. אתמול היה כתוב בכותרת הראשית של ויינט שראש הממשלה החליט "לתעדף" מקומות אחרים ולא את העיר אשקלון (איני מתחייב לדייק בפרטים). היום היה כתוב בכותרת הראשית של ויינט שהוא החליט "להעדיף" מקומות אחרים ולא את העיר אשקלון. הנה ביטוי שמחפש לו אחיזה: "לתעדף" נשמע רשמי, גבוה, גובל במליצי. המשמעות שהוא נועד לבטא ביום לידתו היא: לקבוע סדרי העדפה. אני יכול להעדיף את קופנהגן, ואני יכול לתעדף את ערי הבירה באירופה (כלומר לקבוע סולם של העדפות), אבל בקרוב ייתכן שנשמע על ראשי ממשלות שמתעדפים ללון במלונות יוקרה.
כך קרה גם ל"גילאים". "גילאים" נולד כדי לסמן בקיצור קבוצות גיל בלשון: גילאי 30-20 יהיו זכאים להנחות במס. משמעותו: צעירים בטווח הגילים 30-20 יהיו וכו'. אבל "גילאים" היא מילה יפה כל כך, רשמית כל כך, אינטלקטואלית כל כך, עד שלא חלף זמן רב ורבים מהמבקשים להעלות את משלב הכתיבה/הדיבור שלהן כותבים/אומרים: "צעירים בגילאי 30-20". זו הכלאה מגושמת, שאינה יפה כמו "צעירים בני 30-20" אף לא כמו "צעירים בגילים 30-20", אבל היא נחשבת ל"יוקרתית".

זו דרכה של השפה וזו דרכם של דובריה: בהתפתחות הלשון שכיח שממציאים ביטוי כדי לייחד לו משמעות ספציפית, והוא תופס יפה עד כדי כך שהוא משתלט על הביטוי הקודם, שהייתה לו משמעות אחרת. כך בטלה תכלית לידתו של הביטוי החדש, ומשמעותו כבר אינה מתבדלת. .

התקבלה החלטה להחליט

Thu, 10 Dec 2009 08:47:23 +0100

שאלו בפורום: מה יותר נכון ? "להחליט החלטה" או "לקבל החלטה"?

כלמנ ענה: חזרה לצורך הדגשה: לעיתים, יש הכפלה לצורך יצירת דרמה כמו בדוגמאות שנתת, ואוסיף גם את לעשות מעשה. אבל, להחליט החלטה נשמע קצת עלוב. יעקוב שאל מה יותר נכון, והתשובה היא להחליט, או לקבל החלטה. אילו הייתי עורך לשוני של מאמר שנאמר בו: להחליט החלטה, הייתי מתקן.

‫חיוויתי את דעתי: לא הייתי מתקן ל"לקבל החלטה", ואולי הייתי מתקן ל"להחליט".

ל"קבלת החלטות" אין שום אחיזה פנימית במסורת לשוננו. מה שאירע הוא שבד בבד עם עליית קרנו של המושג decision making חיפשו בעברית ביטוי מקביל לו, ולמישהו הייתה השראה לקבל החלטה שלא "עושים החלטות" כמו באנגלית, אלא מקבלים אותן. היה צריך ביטוי שיהיה לו אורך רטורי מספיק בשביל להדהד את משקלו התאורטי בתאוריות עשיית ההחלטות. אבל לטעמי השאלה הקולעת יותר היא לא באיזה פועל משתמשים (לקבל, להחליט, לעשות, להפיל, לחוות - החלטות), אלא אם בכלל צריך שם עצם.

הוספת שם עצם "מיותר" לפעולה משמשת לשתי מטרות: ראשית, היא דרך להדגשת הפעולה, או בלשונו של כלמנ "ליצירת דרמה". במקרא משתמשים בנוסח זה למשל כפי שעשה מחבר ספר יונה בפרק א, טז: "וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' ויידרו נדרים". שנית, היא מאפשרת להוסיף לפעולה שם תואר ("יראה גדולה") שאי אפשר להוסיפו לפועל. בדוגמה הזאת אנו רואים שלושה דברים: א. את ההדגשה לשמה (ויזבחו זבח, ויידרו נדרים); ב. את ההדגשה הפתוחה לקבלת תואר (יראה גדולה, כאמור); ג. את תקינותה ואת שורשיה המסורתיים של צורת הכפלת אותו שורש בפועל ובשם העצם, ולשאלת ההחלטה - כן ראוי להחליט החלטה.

עם זאת, ובייחוד בגלל העדפתה של העברית לביטויים פעליים, אפשר לוותר על שם העצם. כלומר את "קיבל החלטה" אפשר במקרים רבים להחליף ב"החליט". את "התקבלה החלטה" אפשר במקרים רבים להחליף ב"הוחלט". את "ההחלטה התקבלה ביום שני" אפשר במקרים רבים להחליף ב"על כך הוחלט ביום שלישי". אלא אם רוצים להגיד "ראש הממשלה החליט החלטה חסרת סיכוי". ואז אנו תקועים במשפט סביל כמו: "הוחלטה החלטה חסרת סיכוי", וכמובן נוח יותר "התקבלה החלטה חסרת סיכוי".
אם מייתרים את שם העצם ומוותרים עליו, נשאר הפועל "להחליט". הרי לא תגיד "שרת החוץ קיבלה ביום שני לצאת לחופשה". לפחות לא תגיד את זה במשמעות של "קיבלה החלטה". אלא אמור: "שרה החליטה לצאת לחופשה". אילו הייתי עורך לשוני של מאמר שנאמר בו "להחליט החלטה" הייתי מתקן ל"להחליט" או לא מתקן כלל. ואכן כפי שעולה במבחן ספירת גוגל, כך מעדיפים היום רוב הדוברים, ואפילו רובם הגדול.

התבנית "לקבל החלטה" מיישרת קו עם השימוש בפועל "עש"ה" שהתרווח לו בשנים האחרונות בעברית, ולמשל "עושים הליכה, קניות, מקלחת, טיול". בתפוצתו הגדולה של השימוש הזה משתקף צורך של הדוברים לרווח קצת את יסוד הפעולה, הוא הנשוא, של המשפט. הנחת היסוד כאן היא שהדובר נוטה לחסכונות, ואם הוא אומר "עשיתי טיול" במקום "טיילתי" יש צורך כלשהו שה"בזבוז" הזה מספק, והעובדה הנצפית בשטח היא שלא אומרים "הלכתי הליכה, קניתי קניות, התקלחתי מקלחת".

אם רוצים להדגיש, אפשר אפוא בדרך אבותינו המקראיים להחליט החלטה, כשם שקוראים קריאה או חלילה קורעים קריעה, ואולי אף כורעים כריעה, כשם שעושים מעשה, וסופו בחושבים מחשבה תחילה, כשם שטוענים טענה, מסיקים מסקנה ולבסוף אומרים אמירה, למה לא להחליט החלטה? מה בעצם עלוב בזה?
אפשר אף לטעון: מה עניין קבלה להחלטה? קבלה היא הפעולה הסימטרית לנתינה. קיבלת ציון - מישהו נתן לי ציון. קיבלתי חום, צרה צרורה, יש לתקן ל"חומי עלה". מי נתן לי את ההחלטה שקיבלתי? מי שלח לי אותה בחבילה? מי הביא לי אותה? ממי מקבלים את החלטה? לטעמי זה העלוב משני הביטויים, והוא מתאים יותר לפעולה של אדם (או גוף) המקבל החלטה של מישהו אחר, למשל "קיבלתי בכתב את החלטת בית המשפט" או "קיבלתי (על עצמי) את החלטת בית המשפט" במשמעות: אני מחייב את עצמי לעמוד בתנאיה.

הנימוק להעדפת הביטוי "קבלת החלטות" על פני "להחליט החלטות" הוא שהוא היכה שורשים עמוקים וארוכים מאוד בשיח על ההחלטות, וזה נימוק מצוין, אבל יש לדעת שהוא סתמי מאוד. כך רגילים כיום לדבר. אז למה להתבלט? נדבר כך. מכאן שבדרך כלל אם אקבל לעריכה מאמר שבו כתוב "לקבל החלטה" לא אמהר לתקן ל"להחליט החלטה". שניהם טובים בעיניי, כל אחד מנימוקיו ולשימושיו.